כאן ריכזתי בצורת פרקים כמה מאמרים שפרסמתי על הנושא בתקופה שעשיתי חשבון נפש גדול לבירור הסוגיה המוסרית, כדי לבודד אותה מהכעסים, העלבון והפגיעה שחוויתי בתקופת המשפט אלי גיא, סוף אוגוסט, 2010
מטפל-מטופל, מורה-חניך, רב-תלמיד: המגבלה על יחסים אינטימיים מאת אלי גיא
פרק א. שאלת האחריות ליחסים האינטימיים בסיטואציות של מטפל-מטופל, מורה-חניך, רב-תלמיד
סוג מסוים של מקרים החוזרים ונשנים בחברתנו: מטפלים, ובמיוחד פסיכולוגים, העוברים עם המטופלות מהספה למיטה, או אנשי דת (דוגמת הרב גפני) שאינם מוותרים על המחשת שיעור פרי עץ הדעת.
הן בשיח הציבורי הן בדיון המשפטי חוזרת ועולה הטענה שכל עוד הנשים בגירות (כלומר לא קטינות) וכל עוד הנתבע לא הפעיל כוח פיזי, אזיי האחריות על המעשה מוטלת שווה בשווה על הגבר ועל האישה.
לעניין זה יש לומר -
א. הבעיה מתעוררת בכל תחום שבו הגבר נמצא בעמדת רוחנית של יתרון (יחסי מטפל מטופלת): מטפל, מדריך רוחני, רב; או מתוך הגדרת תפקידים בחברה (יחסי מרות): מפקד, בעל משרה בכירה, מורה.
ב. בכל תחום כזה יש כללי אתיקה פנימיים של הממסד של אותו התחום, ובממד אחר -- כללי כל תחום מוגדרים גם ביחס לחוק המדינה..
ג. כשמדובר במטפלים ובמדריכים רוחניים יש משום הסכם, בדרך כלל לא-כתוב, בין המדריך למודרכת על כך שהיא מבקשת ומאפשרת שהוא יהיה מורה הדרך שלה במקטע מסוים בחייה, בדרך כלל בהקשר של קשיים אישיים שלה, כשהיא מוצאת שהיא איבדה את הניווט האישי שלה בעצמה.
ד. מתוך כך נובע שהמודרכת נותנת בידי המדריך אמון מלא, מוותרת במידה גדולה פחות או יותר על שליטתה בניווט חייה ומפקידה אותה בידיו על בסיס ההבטחה שלו וההנחה שלה שהוא ינחה אותה לטובתה ולפי האינטרסים שלה.
ה. בתנאים האלה מתבקש שהמדריך יקפיד הקפדה יתרה לא לנצל את הסיטואציה כדי להפיק תועלות לעצמו. התמורה היחידה המשתמעת מההסכם ביניהם היא התמורה הכספית, וכמובן, הסיפוק הרוחני שלו על כך שהוא עוסק בתחום של עזרה לזולת.
ו. במיוחד נכון העניין בתחום המיני, וזאת כי
ו. 1. שכיח שקשיים או תהיות אישיות בתחום הזה דומיננטיים מאוד בין מגוון הבעיות שבגללן המודרכות מגיעות להדרכה ובגללן הן מוכנות להסכים הסכם כמתואר בסעיף ד.
ו. 2. בתהליכי ההדרכה או הטיפול, מטבע הדברים נסיבות המפגש בין המטפל למטופל/ת או המדריך למודרך/ת כרוכות באינטימיות, במפגש ביחידות בקרבה פיזית במצב רגשי פתוח ובהסרת הגנות המודרכת, שהם תנאי מתקבל על הדעת, ובעצם הכרחי, להצלחת התהליך.
ו. 3. העירור המיני מפעיל מנגנוני התנהגות רגעיים רבי-עוצמה שעלולים בקלות להשתלט באופן זמני על הבחירות היסודיות של האדם. כל בר דעת יודע ש"מעידה" היא אחת החוויות השכיחות והקשות בחיינו, ושמסלולי חיינו המוסריים, המשפחתיים והחברתיים נמצאים תמידית בסיכון של יירוט רגעי, ולפעמים הרה אסון, בגלל השתלטות המניע המיני. לכן המדריך המצליח לעורר את המניע הזה הריהו כמתגנב בסתר לחדר הפיקוד של המודרכת ומשתק שם את מערכת הבחירה האישית והשליטה שלה באופן רגעי, כדי שבמצב זה הוא יוכל להפיק ממנה את הנאותיו האגואיסטיות.
ו. 4. עומק הפגיעה במטופלת במקרים כאלה הוא קריטי. פגיעה בתחום המיני היא פגיעה בשורש הנפש, זיכרון שנשאר בגוף ובנפש לתמיד, צורב, חודר למעמקי התת-מודע, קשור לגרעין הפנימי של הדימוי העצמי, של הכבוד, של השליטה העצמית, של היכולת לבחירה אישית, של תחושת הערך העצמי. עדיף שהמדריך יגנוב את ארנקה של המודרכת משיגנוב את זכותה לאוטונומיה על גופה-נפשה בצורה כזאת.
ז. מכל זאת עולה שהשאלה היא בעיקרה שאלת מוסרית. דא עקא שבחברתנו אין בתי דין לענייני מוסר, ואפילו בית הדין לצדק הוא מקרה מיוחד של תסכול אחרי סופו של תהליך שבו בתי הדין הרגילים עשו דין, אך הנפגעים מרגישים שהדין לא מיצה את הצדק. מכיוון שאין בתי דין למוסר, הולכים לבית משפט רגיל. כאן עולים כמה קשיים גדולים
ז.1. בית משפט אינו יכול לפסוק ביחס לפגיעה המוסרית והרגשית, אלא רק ביחס לפגיעה בחוק. כאמור, באזורי התחום האפור, הפגיעה האישית עמוקה הרבה יותר ממה שהחוק מסוגל להגדיר. את זאת ניתן להגיד בחזקת קל וחומר לאור העובדה שבדרך כלל גם בתחום השחור-לבן, דהיינו ניצול מיני של קטינים, אונס, מעשים מגונים והטרדה מינית מובהקים רווחת התחושה שאין הדין ממצה את מידת הפגיעה המוסרית.
ז.2 התהליך המשפטי מחייב את המתלוננת לחוות תהליך של חשיפה פומבית של פרטי הפגיעה, והיא חייבת לעשות זאת מול מערכת שמבחינתה היא מערכת של מציצים בסיפור הפגיעה שלה, וחושפת אותו כמו במופע פורנוגרפי: חוקרי המשטרה, הסנגור[יה] (שבדרך כלל עושה ככל יכולתו להגביר את האפקט הזה), ואפילו, עם כל הכבוד, וכמובן, שלא מתוך כוונת זדון, חבר השופטים, שבסופו של דבר יושבים וכותבים בכובד ראש טקסטים חצי-פורנוגרפיים בתיאור המקרה להצדקת פסיקת הדין.
ז.3. ישנם רבים בחברה הלהוטים להטיל את האחריות על המתלוננות, וכך יש בצד תהליך ההתקוממות והתקדמות המשפט גם חגיגה צדדית של קריאות משפילות ומבזות על האישה המפתה, המנצלת לרעה את זכותה לתבוע את תביעת ההטרדה המינית מתוך כל מיני אינטרסים זרים.
ז.4. התהליכים הללו אורכים שנים, ובשנים האלה עלולים חייהן של הנפגעות-המתלוננות להשתבש לחלוטין.
סיכום
לאור כל זאת יש להבין את משמעות רוב פסקי הדין במקרים האלה כמשמעות של פשרת הדין ולא של מיצוי הצדק והמוסר: רק עד כאן הצליחו הנפגעת ונציגיה לנסח את אירוע פגיעתה במונחים משפטיים, ועד כאן הצליח הנתבע ונציגיו להתיש ולהחליש את הנפגעת בדרך לפסיקת הדין ועל ידי כך להוסיף חטא על פשע ולפגוע בה פגיעה נוספת.
במקומות רבים דובר באי-סימטרייה בין מטפל למטופל (רב-תלמיד, מורה רוחני – חניך וכו), ונקבע, בין היתר גם בפסק דין, שיזמת המטופל אינה נחשבת ליזמה אוטונומית, אלא תמיד האחריות על בעל המרות, דהיינו, המטפל, המורה, המדריך, הרב.
בפרק זה אחדד עניין נוסף שלא מרבים להדגיש, והוא חשוב מאוד, דהיינו המניפולציה שהמורה הרוחני או המטפל יכול לעשות במטופל. הכוונה אינה רק שבאופן כללי המטפל בעמדת יתרון לא סימטרית, אלא שהוא מחזיק בחוטים של נפשו של המטופל, וזו משתי סיבות: ראשית, בדרך כלל הוא באמת מיומן הרבה יותר מהמטופל ברזי המניעים התת-מודעים והבלתי מודעים המפעילים את המטופל. לכן הוא יכול לתמרן את המטופל, הנתון בידיו כחומר ביד היוצר.
שנית, גם אם המטופל מודע מאוד ובוגר מאוד, יש הסכם בין שני הצדדים שהמטפל מיטיב לדעת ממנו את רובד העומק, שאם לא כן, למה שהמטופל יפנה למטפל ולמה שיקיים איתו קשר טיפולי? במילים אחרות, עצם הגדרת העסקה הטיפולית כרוכה בהבנה ובהסכמה שהמטפל נמצא בעמדת יתרון "רוחנית", וזו הסמכות שמכוחה הוא מציע את עצמו כמורה דרך למטופל והמטופל בוחר בו לתפקיד זה.
לכן ביסוד העסקה הטיפולית יש הנחת יסוד שלא ייתכן לערער עליה, שעל פיה המטפל אינו אמור לנצל לטובתו ולרעת המטופל לא את מצבו של המטופל, לא את הסיטואציה הטיפולית, ולא את מיומנותו הכללית בסודות התנהגות הנפש האנושית.
מסקנתנו הראשונה במאמר קצר זה היא אפוא שהמטפל נושא באחריות מקצועית ומוסרית להוליך את המהלך הטיפולי אך ורק בדרכים המיועדות להביא תועלת למטופל לפי האינטרסים של המטופל. במסקנה זו אין שום חידוש. היא טריוויאלית.
הידיעה מהם האינטרסים של המטופל צריכה להיות חלק מהכשרתו המקצועית של המטפל, והיא אינה נתונה לסילוף על ידיו בטיעונים או בניסוחים פרטיים, אזוטריים, וסובייקטיביים שלו. אם הוא מבקש להחליף את ההנחות המקובלות על טובת המטופל, עליו לבחון את עצמו בשבע בחינות, להתייעץ עם מומחים אחרים בתחום, להעמיד את הנחותיו המיוחדות לביקורת פומבית, כלומר להודיע ברבים על שיטותיו הייחודיות.
מכאן נובעת מסקנתנו השנייה, לאמור, והיה כי עולה על דעתו של המטפל שראוי שהטיפול יהיה כרוך ביחסים אינטימיים מסוג כלשהו, עליו להכריז על כך בפומבי ולבדוק את עצמו בקפידה יתירה באשר להגינות מניעיו.
אם כל אלה מוסכמים בין המטפל למטופל, יכול המטופל לוותר על הגנותיו הרגילות, על בדיקה עצמית ועל ביקורת המטפל, שכן הוא יודע שהמטפל עצמו נטל על עצמו לפעול אך ורק לטובתו, ושהוא עצמו פטור מחובת הביקורת הנדרשת ממנו בכל יחסיו הבין-אישיים האחרים.
לכל אלה יש משמעות מרחיקת לכת אפילו יותר ממה שעולה מהניסוח שלעיל. המטפל אמור להיטיב לדעת יותר מהמטופל למה המטופל זקוק, עד כדי כך שאפילו אם המטופל מציע למטפל ביזמתו לעבור ליחסים אינטימיים, ואפילו אם הוא זועק למטפל שהוא זקוק לקשר אינטימי אתו, המטפל אמור לדעת שהזעקה הזאת יכולה להיות נושא להכלה, לטיפול, לבדיקה, וכדומה, אבל בשום פנים ואופן לא להיחשב להזמנה רגילה שמותר למטפל להיענות לה.
יודגש שבאסכולות אחדות, ובעיקר במסד אסכולת פסיכולוגיית המעמקים המודרנית מבית מדרשו של פרויד, צפוי שהמטופל/ת "יתאהב" "תתאהב" במטופל, אבל לפי עקרונות השיטה, אסור למטפל להגיב לכך כאילו הייתה זו התאהבות רגילה. זו נחשבת ל"העברה", דהיינו, המטופל, עם התעצמות הקשר עם המטפל, מזהה אדם קרוב, מכיל, תומך, מבין וכו', וכמובן נקשר אליו רגשית. על המטפל לראות בתהליך אובייקט טיפולי, כלומר עליו להניח את ההתאהבות הזאת על שולחן המעבדה ולבחון במיקרוסקופ את מאפייניה. אחר כך, משהבין את דרכיו המיוחדות של מנגנון ההיקשרות הרגשית של המטופל, עליו "לחזור" למטופל, לברר איתו את יסודות מנגנוני ההיקשרות הרגשית שלו, ולהנחות אותו לארגן אותם מחדש כך שהם יהיו יעילים יותר, פטורים ממשקעים מזיקים, ושימושיים לחיים טובים, לאהבות אחרות, שייקרו על דרכו של המטופל בהמשך חייו.
מכאן שלא די בכך שהמטפל יקפיד הקפדה יתרה להימנע מלפתות את המטופל, אלא שבאותה מידה של חומרה עליו להימנע מלהתפתות על ידי המטופל, שכן, כאמור, מעצם הגדרת העסקה הטיפולית, היחסים והסיטואציה מחייבים שהמטפל לא ייחשב לפרטנר אפשרי ליחסים אינטימיים עם המטופל.
מכאן מסקנתנו השלישית – השאלה "מי התחיל" אינה מעלה ואינה מורידה מאחריותו המלאה של המטפל על שמירה על מערכת הגבולות שתוארה בתחילת המאמר.
בכל מקרה שהגבולות האלה אינם יציבים, בכל מקרה שעולה ספק, על המטפל לדעת שהעסקה הטיפולית עצמה מועמדת בסימן שאלה, ואם הוא חפץ להיענות לפיתויו של המטופל, עליו לעשות מהלכים ברורים של ביטול העסקה הטיפולית, בדיקה יסודית של הכללים האתיים והחוקיים, ויצירה של עסקה חדשה, חלופית עם מי שהיה המטופל שלו, ועכשיו הוא מועמד להיות פרטנר למערכת יחסים חופשית, שלא רק שאינה יכולה להיחשב לחלק מהמערך הטיפולי, אלא שהיא אף אינה יכולה להתקיים במקביל לה, שכן המערך הטיפולי אינו יכולה להתקיים בהצלחה וביעילות כאשר הוא מתערבב עם מערכת היחסים האינטימית הזאת.
במקרים שבדיעבד עולות טענות לניצול, שכיח שהמטפל ממהר לטעון שהמטופל הוא שהשיא אותו, הוא שפיתה אותו, הוא שיזם. לאור האמור לעיל ברור שאפילו אם העובדות הללו נכונות, אין בכך כדי לנקות את המטפל מאשמת הרשלנות וההתעלמות מאחריותו על קיומו של מערך טיפולי תקין.
עניין זה נוגע גם בהיבט ספציפי של אחת מטקטיקות הפיתוי שלא מרבים לדבר עליה. כוונתי לפיתוי על ידי התייצבות אקטיבית כאובייקט פסיבי מועמד לפיתוי. בביטוי זה, שכביכול טמונה בו סתירה, הכוונה לדרכים הרבות שבהן המטפל יכול לתמרן את המטופל לפתות אותו. הרי הוא מומחה להתנהגות הנפש. הוא יכול לשחק את כל המשחקים שיגרמו למטופל להתפתות לעשות מהלך אקטיבי ולהיות ה"יוזם". על המטפל לדעת שאין שום משמעות ל"מי יזם" מבחינת אחריותו שלו, של המטפל, על הפרת הכללים שבמעשה. כלומר בכל מקרה עליו מוטלת האחריות המלאה על שמירת הגבולות הראויים כפי שתוארו לעיל. אם הוא יהיה ער לכלל הזה, הוא לא ימצא טעם בשום טקטיקת פיתוי, ובכלל זה גם לא בטקטיקת הפיתוי הפסיבי.
מכאן הערה על המסקנה השלישית – גם פיתוי פסיבי הוא פיתוי, ומי שמכריז על עצמו מטפל אינו יכול להתחבא מאחורי עלה התאנה של "היא נתנה לי מהפרי".
עד כאן לסיטואציה הרגילה של מטפל–מטופל. למותר לציין שכל אלה חלים אוטומטית על סיטואציית המורה הרוחני או הרב, שמכל הבחינות הרלוונטיות לדיון מעמדם שווה למעמדו של המטופל.
פרק ג
סיטואציות הכרוכות במגע פיזי ובמצבי עירור גופניים
העניין הבא הנוגע לנושא הוא שאלת יחסי טיפול ו/או הדרכה הכרוכים בסיטואציות של קרבה אינטימית. כאן הכוונה היא בראש ובראשונה למצבים של קרבה ומגע גופניים (למשל באמנויות לחימה), למצבים של ערטול שלם או חלקי (בדיקה רפואית), או למצבים שכורכים את שני המאפיינים (מסז'). מכיוון שתאורטית מדובר במגוון גדול של אפשרויות צריך להיות ברור שביסוד כל סיטואציה כזאת ישנה הנחה מתקבלת על הדעת באשר לגבולות העסקה הטיפולית הספציפית. ייתכן שאדם ילך למסז' בידיעה מוסכמת על שני הצדדים שהסיטואציה מיועדת לפעילות אינטימית, ארוטית ומינית. כל עוד העסקה ברורה ומוסכמת, לא צריך להיות בכך שום רע. אפשר שאדם ילך לרופא ויידרש להתפשט בפניו, ואז מוסכם באותה מידה שבסיטואציה הזאת נשללת כל אפשרות של ניצולה לפעילות אינטימית, ארוטית ומינית. אם היא מנוצלת בצורה כזאת, יש בכך משום רע מאוד.
אם הסיטואציה היא של אמנות לחימה, הכרוכה במגע גופני במצב של פעלתנות אינטנסיבית, מן הראוי שהכללים יהיו מוסכמים, ברורים וגלויים. אם מוסכם, גלוי וידוע שהשיעור אמור להתחיל בהדרכה מקצועית ולהסתיים ביחסים אינטימיים, אף כי הדבר נשמע הזוי, לא צריך להיות בכך כל רע כל עוד לא עוברים על חוקים אחרים החלים על מערכות יחסים אינטימיים. אם לא הוצהר על האפשרות הזאת בגלוי ובפירוש, יש להניח שעל פי המשוער, היא אינה נכללת בגבולות העסקה הלגיטימית המוצעת לתלמיד.
מסקנתנו הרביעית היא שכשמדובר בסיטואציות שאינן בגדר טיפול נפשי או הדרכה רוחנית, מה שקובע הוא בהירות הגדרת הגבולות וכללי העסקה. אחריותו של המטפל או המדריך היא למנוע את קיומם של קווים אפורים.
מתוך כל אלה ברורים גבולות האחריות הכפולה והמכופלת המוטלת על מי שמציע את עצמו בעסקה משולבת גם כמורה רוחני או מטפל וגם כמדריך באמנויות לחימה, מהסוג הכרוך במגע גופני קרוב. עליו לדעת שדווקא בתחום הפעילות שלו יש סיבה טובה להניח שהיצרים לא יישארו שקטים מעצמם, ושצריך להרגיע אותם מתוך מודעות. עליו לדעת שמכיוון שהוא המדריך, הוא מעורר התפעלות ויוצר משיכה שמקורם ביכולותיו יוצאות הדופן בתחום הפיזי. בתנאים הללו, הנוחים כל כך לגלישה למעגל האינטימיות, עליו להקפיד עם עצמו הקפדה כפולה ומכופלת. ואפילו אם הוא מבחין שהוא עלול להיקלע לסיטואציה אינטימית בתהליך שנראה כאילו הוא בתחום האפור, עליו לדעת שהוא חורג מגבול שאין לחרוג ממנו, מחמת חשיבות השמירה על כללי העסקה הטיפולית, שגם עליה הוא בחר להתחייב.
פרק ד הטענה העיתונאית: התלמידה באה על סיפוקה
באוקטובר 2005 פורסמה באן-אר-ג'י/מעריב כתבה המביאה עמדה פמיניסטית כביכול על ידי תיאור תחושת הסיפוק העמוקה היונקת מאינסטינקטים קדמוניים של נשים שמנהלות מערכות יחסים אינטימיות עם מורים רוחניים, בהאי לישנא -
"הנשים איתן דיברתי היו מוכנות, באופן מפתיע, לדבר על יחסיהן המיניים עם המורים הרוחניים שלהן - ובמקרים רבים, בפעם הראשונה. ומפתיע אף יותר, הן ביטאו לרוב עניין ורצון לראות את הבחירות שהן בחרו בדרך חדשה, חופשיות מהתפישה המגבילה של היותן קרבנות".
הבעיה הקשה שהכותבת מתעלמת ממנה היא ההמשך של רוב הסיפורים האלה.
כי נכון, יש מקרים שבהם בשלב המרגש של בחירת ה"מלכה" על ידי ה"אלפא" פועלים באישה יצרים עמוקים וסיפוק עמוק, שכן האישה חווה את הפיתוי כמהלך הדדי. הוא כובש אותה והיא כובשת אותו.
אך בדרך כלל החוויה מתנפצת לרסיסים ברגע שמתברר שהיא אחת מני רבות ושהוא לא התכוון להשאיר אותה על מצע המלכה זמן רב.
רווחת הטענה שברגע שהיא מגלה שיש לו עוד מאהבות היא יוצאת למסע נקמה בגלל קנאה. אבל אם מדברים במונחים של יצרים קדמוניים, אזיי הקנאה היא רק היבט אחד של הבגידה שהיא חווה. והוא לא ההיבט הגרוע ביותר, שכן הפוליגמיה אינה בלתי טבעית לאדם. הגרוע הוא שבעוד היא חושבת שה"אלפא" הנערץ בחר בה למלכה, מבחינתו הוא אפילו לא בוחר בה לאחת מאלף נשותיו בהרמון הפנטזיה שלו. אלא רק בשביל להשתמש ולזרוק. את שני הדברים הללו, גם את היותה אחת מני רבות, גם את היותה בעיניו חפץ לשימוש זמני, הוא מסתיר ממנה. ולהסתרה הזאת יש חשיבות מרכזית עצומה לענייננו.
ברוב המקרים האלה מתברר שהאלפא כופה קשר של שתיקה על נשותיו בטכניקות שונות, וזוהי הבגידה. אחרת, למה הוא אינו מספר לה שיש לה שותפות למלוכה? כי התנאי לחוויית הסיפוק המדוברת הוא שכל אחת חושבת שהיא יחידה ושהיא תמלוך לנצח. וזוהי ההונאה.
וגם אם אולי נכון, כדברי הכתבה, שיצרים קדמוניים מעוררים בה התרגשות ותחושת ניצחון על בחירתה, הרי יש עוד יצר נשיי קדמון, והוא הצורך הביולוגי העמוק שהזכר יישאר נאמן לה. וכשהיא מבינה שמבחינתו היא הייתה בסך הכול כלי משחק לסיפוק יצריו, ושבחירתה הייתה אשליה, הונאה, אזיי עולמה חרב עליה. ואז היא מבינה שהיא נוצלה, כי אכן היא נוצלה, והניצול הוא בדיוק בכך שהוא היטיב לתמרן את היצר שעליה הכתבה מדברת, אבל הוא אינו מתכוון להמליך אותה (כפי שהוא יודע שהיא מתפתה להאמי)ן.
הוא מבקש רק להשתמש בה ולזרוק אותה ולעבור לנסיכה המרומה הבאה. לכן היא נפגעת, והיא נפגעת עד מעמקי נפשה.
לכן אולי הכתבה משעשעת לקורא השטחי, ובוודאי מביאה סיפוק לקורא השובניסט, אבל למי שמכיר את הסיפורים האלה היא נראית חלקית ורדודה, ואפילו מטעה.
הנשים המתלוננות על נצלנים דוגמת הרב גפני, אשר פינטו, ולאחרונה יהודה אופנר, אכן נפלו קרבן לרשת של שקרים, הן אכן חוות פציעה נפשית אנושה, ואכן מגיע להן לתבוע את הנזקים, לתבוע את העלבון, ולבוא חשבון עם עושה העוולה.
