Rabbi Gafni מרדכי גפני
ב-2006 עלה לכותרות סיפורו של הרב מארק-מרדכי גפני. ברגע שהוא נחשף הוא הביע חרטה, "השיל מעליו" את הרבנות, ואמר שהוא הולך לטפל בעצמו. לפחות ייאמר שהתגובה הזאת ראויה.
קן וילבר (Ken Wilber) הגדול כותב על גפני מכתב מלא חמלה, ובין היתר (סעיפים 3 ואילך:)
There is substantial truth to some of these allegations.
This has caused something of a feeding frenzy for the mean green meme, which is understandable but I believe inexcusable. Frankly, some of these have reached pathetic portions.
Nonetheless, there is some truth to these allegations because of grave wrongdoing on Marc's part, and I believe this wrongdoing is due not just to bad judgment on Marc's part, but to a pathology or dysfunction affecting Marc.
Marc, in a letter to Bayit Chadash, agreed that some of his actions indeed stemmed from a pathology or, as he termed it, a "sickness."
כאן הפתרון הפנימי של הממסד של הרב פשוט: לדברי הגאון וילבר, אין מדובר במקרה של "שיפוט גרוע" של מארק, אלא פתולוגיה או דיספנקשן. האדם "חולה". מכך משתמע שהוא אינו אחראי למעשיו, כלומר לא מדובר בפלילים: הרי לא מענישים על מחלות! שולחים לריפוי. כמובן, הוא אינו צריך אשפוז. הוא יאכל אקמול פעמיים ביום לפני הארוחה. במובן מסוים הוא "איש טוב ונדיב" עם מחלה קלה (בין הרגליים), אולי סוג נדיר של חרמניטיס. למרבית הצער, מחלתו הרסה כמה חלקות טובות בחייהן של כמה נשים, ואכן, וילבר נעתר במין מיני-עסקת-טיעון פובליציסטית -- יש להודות שיש "אמת מסוימת" ב"חלק" מההאשמות. אין דבר, מעכשיו הוא יהיה איש טוב ונדיב.
למי שמעוניינ(ת) בדיווחים על סגנון ההתנהגות של מורים רוחניים כמו גפני ודומיו, ריכזתי כאן לינקים לכמה כתבות על הנושא:
סיפור מ-2003, עם תיאור מפורט של הפגיעה הרגשית בנפגעות: האם הטריד הרב-האקדמי תלמידות? כתבה של חנה בית הלחמי, כתובה יפה מאוד, עם הדגשה על המאמץ להשתיק, כלומר להסתיר מהציבור, נושא שנוגע חזק מאוד לענייננו כאן.
ועוד מקרה ידוע מתואר כאן: שלוש תלונות הוגשו נגד אשר פינטו, מטפל רוחני בשיטת הקדוש ההודי באבא מאהר. קו ההגנה של פינטו דומה לקו ההגנה של אופנר במשפטו: הקרבנות בגירות, הכול נעשה בהסכמה, יש לו מכתבי אהבה. בית המשפט דוחה את טענת הסימטריה הרגשית, ועל הנושא הזה דיון עומק במאמרו של אלי גיא
בכתבה של אן-אר-ג'י/מעריב על פינטו נשאלת השאלה: "אז איך באמת ייתכן שאדם הופך לאלוהים של קבוצת מאמינים? ויותר מכך, איך נשים מבוססות, רובן עם משפחה וקריירה, לצד סטודנטיות, כולן בשנות ה-20 וה-30 לחייהן, נופלות לרגליו של אדם כריזמטי שמציג עצמו כאלוהים חיים? כתב האישום המפורט ועדויות המתלוננות שנחשפות כאן בפעם הראשונה מצליחים רק במעט להציץ אל תוך הקומונה שבנה לעצמו פינטו."
ועכשיו אני מזמין אתכם לדרשה של הרב הגאון שליט"א אלי גיא על פרשת הניצול, בראשית ג
בין היתר נקט אופנר בקו ההגנה שלו במשפט, שהתלמידות בגירות, שהן אחראיות על חלקן, שלמעשה הן ניצלו את מצבו הנפשי הרעוע כדי להציע לו תמיכה רגשית, ובין היתר, על ידי קשרים אינטימיים. הרי זו עמדתו של אדם ראשון כשאלוהים שואל אותו: המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?
קו זה אינו תקף. לא זו בלבד שבית המשפט דחה את הטיעון הזה, כפי שתוכלו לראות בתקציר פסק הדין,אלא שניתן לפרש ברוח דומה את תגובתו של אלוהים לטענתו של אדם, שהוא אינו אשם באכילת הפרי האסור, כי האישה היא המפתה. הלקח המתבקש הוא שהאישה אינה אשמה במעשה הגבר, וגם הנחש, הסמל הפאלי הארכיטיפי, אינו יצור עצמאי שהאדם פטור מאחריות על מעשיו, ומן האדם נתבע שייקח אחריות מלאה על מעשיו. נכון, הנחש ישופנו עקב, אך על האדם מוטל לשופנו ראש.
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּןאָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן. ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּןלְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶרמִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּאָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל . יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה-זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. ן
מקריאה בהירה של הטקסט עולים הדברים הבאים: הרמאי הערמומי הוא הנחש. ואחרי פרויד כבר מיותר להגיד שהנחש תלוי בין הרגליים של הגבר, והפרדתו על ידי הכותב הפטריארכלי לכדי דמות עצמאית מכירה בעובדה מוכרת לכול: הגבר מבקש להתנער מאחריותו על הנחש שלו, ולגלגל בתמימות עיניו למעלה בשעה שהנחש (כביכול יצור עצמאי) עושה כל מיני דברים רעים. לא מקובל. י
הגבר הוא הנושא באחריות המוסרית למעשיו של הנחש שלו. ואם הוא צדיק, הוא יודע נפש בהמתו. ואם הוא גיבור, הוא שולט ביצרו. ואם הוא אינו משכיל לשוף את הנחש ראש, אז הנחש ישופנו עקב. בסיפור המקורי, האישה מבקשת בתום לב לעשות כדבר אלוהים. הגבר מסתובב לו כמו זומבי, לא מכיר לא יודע, רק הנחש שלו עושה כל מיני דברים, ממרה את פי אלוהים בערמומיות. י
האישה רואה כי טוב, האישה מקבלת את הסברו של הנחש, מבחינה בכוחן של המיניות ושל התאווה, בנחמדותו של העץ להשכיל, ומשתפת את הגבר בתגליתה. אבל הגבר ממשיך בטיפשותו היסודית. הוא מנסה להתחבא לאלוהים. "כי אתה עשית בסתר". כל מה שבינתו משגת הוא להיתקף בפחד משום שהוא נחשף, הוא אינו מכיר בהעצמה הרוחנית ובאחריות המוסרית הכרוכות במיניות. הוא מתכחש להכללת הנחש באישיותו, ועכשיו הוא מגלגל את האשמה על האישה. כמה גברי. במקום שיתייצב להגנתה, במקום שייקח אחריות הוא שולח את אלוהים להתעמת איתה. י
אבל אלוהים חכם. הוא לא אומר מילה רעה לאישה. אמנם הוא שואל אותה: "מה זאת עשית?",כלומר, אומר בשולי הדברים שעליה להיזהר בכוח הפיתוי שניתן לה, ואל לה להתפתות בתמימות אחרי ערמומיות הנחש, אך זהו. הוא מקבל את ההסבר שלה ועובר להתחשבן עם הנחש. הוא הארור. הקללה מוטלת על יסוד הנחש שבגבר, והגבר חייב להיזהר בנחש שבו זהירות קפדנית, ולדעת תמיד שהוא מקולל. כי אם אינו צדיק, אם אינו גיבור, אם אינו רואה את הנולד הוא עתיד להמשיך ליילל להגנתו: "היא נתנה לי, היא נתנה לי", ולגרום לסבל מתגלגל לדורות. י
.
