את הציור הבוטה והמרשים ביותר של אלימות מינית מצאתי בציורו של אמן הסוריאליזם הבלגי רנה מגריט, Magritte, משנת 1934. אף שהאונס מובא כאן רק במרומז, הרי שהעתקת איבריה של האישה והחלפתם בפניה אינה זקוקה לפרשנות. האשה הפכה באחת למוקד של יצרים שהצופים מפנים אליה. הציור נעשה למעשה על פי המנגנונים הפסיכולוגיים המוכרים של השלכה, העתקה והחלפה, כמו שנמצא גם ביצירת חלומות. אף שמגריט נקט בריאליזם ברור, הרי שהמציאות שיצר היא הזויה, מעין מציאות דמיונית. הציור הוא פשוט וישיר, עם זאת הוא דמיוני.
|
הערת המערכת: ואולי קצת פרשנות לא תזיק.
לציור שלושה היבטים אפשריים, וכמו ברוב ציוריו של מגריט, הצופה מועמד בפני חידה, ונשאר עם תבנית פתוחה, עניין לא גמור, שמשאיר אותו להרהר בו ולפרש אותו מחדש שוב ושוב.
הציור יכול להיראות כמו בדיחה גברית גסה, במשמעות "דיוקן באישה ערווה", כלומר עמדה גברית של הצייר, המציעה שכל מהותה של האישה היא גופניותה המינית וכל ייעודה הוא להיות אובייקט לסיפוקו של הגבר. זו הייתה יכולה להיות עמדת הצייר אלמלא היו לנו שני נתונים, האחד מיידי והשני פנימי יותר. המיידי הוא שמגריט קורא לציור שלו "אונס, וכיוון שאין שום רמז אחר לאלימות מינית בציור, ברור שהאונס הוא בניכוס האישה בדמיונו של גבר, למטרות סיפוק פורנוגרפי. הנתון השני הוא המידע שלנו על מגריט האיש ועל הביוגרפיה שלו, שמהם עולה ללא צל של ספק שהוא חווה את הפגיעה בנשים ממקום של הזדהות אישית והומניזם. (על הרקע האישי הקשה של מגריט הקושר אותו לרגישותו הרבה של אישה בעולם גברי עוין בציור זה ובציורים אחרים שלו, ובין היתר על נסיבות מותה האלים של אמו בילדותו, ראו במקומות אחרים).
הפרשנות השנייה היא זו שטליתמן מרמז עליה, דהיינו הציור הוא טענת הצייר שיש גברים, ואולי גברים רבים, שכל מה שהם רואים באישה זה הפוטנציאל שלה להיות אובייקט לסיפוקם, וכבר מתוך כך הם אונסים אותה בתודעתם.
פרשנות שלישית היא שזה אייקון של מה שנשאר בנפשה של אישה אחרי שמנצלים אותה מינית. היא חווה את עצמה מופשטת, מוחפצת (כלומר שהפכו אותה לאובייקט), היא מאבדת את זהותה האנושית וכל מה שנשאר לה זה הכאב המחריד של ההפשטה בפומבי וניצולה.
בין שלוש הפרשנויות האלה הצופה מיטלטל עד שאולי הוא מגבש לעצמו עמדה יציבה מול התמונה.
על הקשר של התמונה הזאת והדיון הזה לאתר הנוכחי לא נוסיף דבר.
