יהודה אופנר, אמנויות לחימה, הצד האפל

1.    בשלב זה ובהמלצת בית המשפט באו הצדדים בדברים. לאחר שבא-כוח המבקשת ובא-כוח המשיבה 2 הציגו בפני בא-כוח משיב 1 פרפראזות של שמונה קטעים מיומנה של המשיבה 2 (שהצגתם הותרה בהחלטת בית המשפט מיום 10.5.2006), ולאחר שקטעים אלו הוצגו בפני בית משפט זה ונבחנו גם על ידו, הודיע בא-כוח משיב 1 כי שוכנע שאינם רלבנטיים וכי הוא אינו עומד עוד על קבלתם.

2.    משכך אין עוד כל חשיבות מעשית להליך שבפני. עם זאת אני מוצאת לנכון להעיר כי עד שתעתר ערכאה דיונית לבקשת סניגור ותשמע מפיו טענות במעמד צד אחד ללא נוכחות המאשימה, עליה לבחון ולהשתכנע כי יש הצדקה ממשית לנקיטת צעד חריג כזה. אכן, ככלל עומדת לנאשם הזכות במשפט פלילי שלא לחשוף את קו ההגנה טרם לחקירת העדים ושמיעת הראיות. אך זכות זו, ככל זכות אחרת, איננה מוחלטת ויש ועליה ליסוג מפני אינטרסים חשובים יותר. כל דיון ובוודאי דיון בשאלות הנוגעות בלב ליבו של ההליך הפלילי ולהצגת הראיות בו, ראוי לו שיתקיים במעמד שני הצדדים ובאופן שיאפשר לכל אחד מהם להשמיע את עמדתו המנומקת תוך התייחסות לטענות הצד שכנגד, אלא אם כן קיים טעם מיוחד המצדיק סטייה מכך. 

3.    במקרה שלפנינו הגיע, כאמור, העניין לסיומו בדרך מעשית לאחר שכל הצדדים גילו גישה עניינית שעליה יש לברך. הצורך לדון בשאלה העקרונית שהעלתה המבקשת בעניין זה בערר נתייתר, אפוא, ווהדברים שנאמרו, נאמרו למעלה מן הצורך ובקצירת האומר. 

הבקשה נמחקה, בהסכמה.

פרשת יהודה אופנר:  היבט המשפטי וההיבט המוסרי

מאת אלי גיא, קיץ 2007

המקרה חושף את הקושי של הגבולות הדקים בין מוסר, צדק ודין. אופנר לימד אמנויות לחימה. אבל הוא גם יצר קבוצה חברתית ויזם מפגשים של  הקבוצה באירועים כמו מסיבות ונסיעות לחו"ל. הוא גם הציע הדרכה לחיים, הן במסגרת הרצאותיו בכיתות הן במפגשים אישיים עם התלמידים, והציג את עצמו כמי שמטפל בשיטת תרפיית זן, ובתקופה מסוימת גם הרבה לספר על לימודיו בתכנית לקראת תואר למטפלים אלטרנטיביים באוניברסיטת ירושלים. במקרים רבים הוא היה נדיב מאוד, ועל ידי כך טושטשו גבולות יחסיו עם תלמידיו בין עסקאות הוראה, הדרכה, ייעוץ וטיפול תמורת תשלום ובין יחסים אישיים יותר של חברות ותמיכה אישית.
לאורך תקופה ארוכה הוא קיים יחסי מין עם כמה מתלמידותיו. בשלב מסוים הן התקוממו ותבעו אותו לדין.
השאלות שעלו בהקשר המקרה של אופנר אופייניות לסוג מסוים של מקרים החוזרים ונשנים בחברתנו: מטפלים, ובמיוחד פסיכולוגים, העוברים עם המטופלות מהספה למיטה, או אנשי דת (דוגמת הרב גפני) שאינם מוותרים על המחשת משמעות השיעור על אכילת פרי עץ הדעת.
הן בשיח הציבורי הן בדיון המשפטי חוזרת ועולה הטענה שכל עוד הנשים בגירות (כלומר לא קטינות) וכל עוד הנתבע לא הפעיל כוח פיזי, אזיי האחריות על המעשה מוטלת שווה בשווה על הגבר ועל האישה.
לעניין זה יש לומר:
א. הבעיה מתעוררת בכל תחום שבו הגבר נמצא בעמדת רוחנית של יתרון (יחסי מטפל מטופלת) או מתוך הגדרת תפקידים בחברה (יחסי מרות): מטפל, מפקד, בעל משרה בכירה, מורה, מדריך רוחני, רב.
ב. בכל תחום יש כללי אתיקה פנימיים. בממד אחר, הכללים  של כל תחום מוגדרים גם ביחס לחוק המדינה.
ג. כשמדובר במטפלים ובמדריכים רוחניים יש משום הסכם, בדרך כלל לא-כתוב, בין המדריך והמודרכת על כך שהיא מבקשת שהוא יהיה ורה הדרך שלה במקטע מסוים בחייה, בדרך כלל בהקשר של קשיים אישיים שלה, כשהיא מוצאת שהיא איבדה את הניווט האישי שלה בעצמה.
ד. מתוך כך נובע שהמודרכת נותנת במדריך אמון מלא, מוותרת במידה גדולה פחות או יותר על שליטתה בניווט חייה ומפקידה אותה בידיו, על בסיס ההבטחה שלו וההנחה שלה שהוא ינחה אותה לטובתה ולפי האינטרסים שלה.
ה. בתנאים האלה מתבקש שהמדריך יקפיד הקפדה יתרה לא לנצל את הסיטואציה כדי להפיק תועלות לעצמו. התמורה היחידה המשתמעת מההסכם ביניהם היא התמורה הכספית, וכמובן, הסיפוק הרוחני שלו על כך שהוא עוסק בתחום של עזרה לזולת.
ו. במיוחד נכון העניין בתחום המיני.
ו. 1. שכיח שקשיים או תהיות אישיות בתחום הזה דומיננטיים מאוד בין מגוון  הבעיות שבגללן המודרכות מגיעות להדרכה ובגללן הן מוכנות להסכים הסכם כמתואר בסעיף ד.
ו. 2. בתהליכי ההדרכה או הטיפול, נסיבות המפגש בין המטפל למטופל/ת או המדריך למודרך/ת מטבעו הן כרוכים באינטימיות, מפגש ביחידות בקרבה פיזית במצב רגשי פתוח ובהסרת הגנות המודרכת, שהם תנאי מתקבל על הדעת ובעצם הכרחי להצלחת התהליך.
ו. 3. העירור המיני מפעיל מנגנוני התנהגות רגעיים רבי-עוצמה שעלולים בקלות להשתלט באופן זמני על הבחירות היסודיות של האדם. כל בר דעת יודע שה"מעידה" היא אחת החוויות השכיחות והקשות בחיינו, ושמסלול חיינו המוסרי, המשפחתי והחברתי נמצא תמידית בסיכון של יירוט רגעי בגלל השתלטות המניע המיני. לכן המדריך המצליח לעורר את המניע הזה מתגנב בסתר לחדר הפיקוד של המודרכת ומשתק שם את מערכת הבחירה האישית והשליטה שלה באופן רגעי, כדי שבמצב זה הוא יוכל להפיק את הנאותיו האגואיסטיות מהמצב.
ו. 4. גודלה של הפגיעה במטופלת הוא קריטי. פגיעה בתחום המיני היא פגיעה בשורש הנפש, זיכרון שנשאר בגוף ובנפש לתמיד, צורב, חודר למעמקי התת-מודע, קשור לגרעין הפנימי של הדימוי העצמי, של הכבוד, של השליטה העצמית, של היכולת לבחירה אישית, של תחושת הערך העצמי. עדיף שהמדריך יגנוב את ארנקה של המודרכת (ואם הוא זקוק, ישתמש בכספה ללכת לזונה) מאשר שיגנוב את זכותה על גופה-נפשה בצורה כזאת.
ז. מכל זאת עולה שהשאלה היא בעיקרה שאלת מוסרית. דא עקא שבחברתנו אין בתי דין לענייני מוסר, ואפילו בית הדין לצדק הוא מקרה מיוחד של תסכול אחרי סופו של תהליך שבו בתי הדין הרגילים עשו דין אך הנפגעים מרגישים שהדין לא מיצה את הצדק. מכיוון שאין בתי דין למוסר, הולכים לבית משפט רגיל. כאן עולים שני קשיים גדולים:
ז1. בית משפט אינו יכול לפסוק ביחס לפגיעה המוסרית והרגשית, אלא רק ביחס לפגיעה בחוק. כאמור, באזורי התחום האפור, הפגיעה האישית עמוקה הרבה יותר ממה שהחוק מסוגל להגדיר. ובדרך כלל גם בתחום השחור לבן, ניצול מיני של קטינים, אונס, מעשים מגונים והטרדה מינית רווחת התחושה שהדין אינו ממצה את מידת הפגיעה המוסרית.
ז3. התהליך המשפטי מחייב את המתלוננת לעבור תהליך של חשיפה פומבית של פרטי הפגיעה, והיא חייבת לעשות  זאת מול מערכת שמבחינתה היא מערכת המציצה בסיפור הפגיעה שלה וחושפת אותו כמו במופע פורנוגרפי: חוקרי המשטרה, הסנגור של הנתבע (שיעשה ככל יכולתו להגביר את האפקט הזה), ואפילו, עם כל הכבוד, חבר השופטים, שבסופו של דבר יושבים וכותבים בכובד ראש טקסטים פורנוגרפיים בתיאור המקרה להצדקת פסיקת הדין.
ז5. חלקים גדולים בחברה להוטים להטיל את האחריות על המתלוננות, וכך יש בצד תהליך ההתקוממות והתקדמות המשפט גם חגיגה צדדית של קריאות משפילות ומבזות על האישה המפתה, המנצלת לרעה את זכותה לתבוע את תביעת ההטדה המינית בשם כל מיני אינטרסים זרים.
ז4. התהליכים הללו אורכים שנים, ובשנים האלה עלולים חייהן של הנפגעות-המתלוננות להשתבש לחלוטין.
לאור כל זאת יש להבין את משמעות רוב פסקי הדין במקרים האלה כמשמעות של פשרת הדין ולא של מיצוי הצדק והמוסר: רק עד כאן הצליחו הנפגעת ונציגיה לנסח את אירוע פגיעתה במונחים משפטיים, ועד כאן הצליח הנתבע ונציגיו להתיש ולהחליש את הנפגעת בדרך לפסיקת הדין ועל ידי כך להוסיף חטא על פשע ולפגוע בה פגיעה נוספת.